החלטה בתיק ת"א 57397/05

מבוא: רקע כללי

1.         המשיבים הגישו תובענה נגד הבנק המבקש, בה עתרו לחייבו בתשלום של 300,000 ש"ח. על פי הנטען בכתב התביעה, נפתח למשיבה 1 חשבון בסניף הבנק ביום 2.4.92. חשבון זה היה למעשה המשך של חשבונות שהיו לחברות אחרות (תפארת אחים קבילי בע"מ ותפארת אבזרי אופנה (1985) בע"מ), שנוהלו בבנק מתחילת שנות ה-60.

            בשנת 1992 נוהלו החשבונות בסניף הדרום. סגן המנהל - מר יעקבסון - הודיע למשיב 2 כי הוא עובר לסניף ארלוזרוב כסגן מנהל ומבקש להעביר עמו את פעילות המשיבים לסניף ארלוזרוב, תוך שהבטיח כי ידאג לחשבון באופן אישי, ייתן תנאים מועדפים וייקח החשבון תחת חסותו. ואכן, ב-2.4.92 נפתח למשיבה 1 חשבון בסניף ארלוזרוב, ובסמוך לאחר מכן נפתח חשבון למשיב 2 והבטוחות שבו שימשו אף בטוחות לחשבון של המשיבה 1.

2.         מר יעקבסון דרש מהמשיבים לפתוח תוכניות חסכון, כדי להעמיד מסגרת אשראי מתאימה. לאור הצורך באשראי, גרם הבנק המבקש - באילוץ - לרכוש ממנו אשראי לשם מימון החסכונות, במחיר שהיה גבוה בהרבה מן התשואה על החסכונות. המשיב 2 פתח תוכניות חסכון והפקיד בהן כ-2,500 ש"ח לחודש, במשך 7 שנים, תוך שעבודן כבטחונות בחשבון העסקי. תוכניות אלה נפדו ב-1999 והסתכמו בכ-250,000 ש"ח. הריבית שניתנה בגינם הייתה כרבע מריבית החובה שנגבתה. למשיבים נגרם נזק עקב כך, הנובע מהפרשי הריביות.

3.         בנוסף לסיכום בנושא האשראים - דובר על כך שהמשיבים יקבלו 80% מערכם של השיקים הדחויים שיפקידו בחשבון. האובליגו הכולל בחשבון המשיבים עמד על 450,000 ש"ח.

בשנת 1999 החל מיתון בשוק הטכסטיל. המשיבים לא חרגו מן המסגרת המוסכמת, אך פעילותם הצטמצמה. סגן מנהל הסניף שבא במקום מר יעקבסון, דרש הסדרת יתרת החובה ואיים שללא ההסדרה - יפעל הבנק משפטית לגביית החוב והמשיבים לא יוכלו לנהל הפעילות בסניף. כל זאת - בשעה שיתרת החובה עמדה על 350,000 ש"ח, מחד, ובשעה שלבנק היו שעבודים על חסכונות בסך 250,000 ש"ח ושיקים דחויים של לקוחות המשיבה 1, מאידך. הבנק ביטל חד צדדית את מסגרת האשראי והחזיר שיקים של לקוחות.

            פעולות הבנק גרמו לקריסת המשיבה 1, וזו הפסיקה את פעילותה בסוף שנת 2000. המשיבים הוסיפו וטענו כי עד חודש אפריל 1991 חישב הבנק את הריבית בחשבון נשוא התביעה לפי 360 יום בשנה במקום לפי 365 ימים, שלא כדין.

4.         נוכח כל האמור לעיל, עתרו המשיבים לחייב הבנק המבקש לשלם להם 300,000 ש"ח. יודגש כי לכתב התביעה לא צורפה חוות דעת מומחה ולא צורף כל מסמך אחר.

            בכתב הגנתו כפר הבנק בטענות המשיבים והעלה, בין היתר, טענת התיישנות והעדר יריבות. כן הלין הבנק על כוללניות הטיעונים שבכתב התביעה. בכתב התשובה, העלו המשיבים את עילות הארכת מניין ההתיישנות.

הבקשה לסילוק ועמדת המשיבים

5.         הבנק המבקש עותר לדחיית התובענה על הסף מחמת התיישנות ולחלופין למחיקתה מחמת העדר פירוט של עילת תביעה כלשהי.

            הבנק מוסיף ומלין (בצדק) על עמימות הטענות נשוא כתב התביעה ועל חוסר הפירוט של הטענות.

6.         טענתו המרכזית של הבנק המבקש היא כי אירועים אשר התרחשו לפני 24.11.98 - התיישנו (שכן התובענה הוגשה ב-23.11.05). להלן אבחן את טענות הבנק ואת עמדת

המשיבים לגבי כל אחת מן העילות שבכתב התביעה.

(א)       עילת ימי הריבית

הטענה הראשונה של הבנק בעניין זה היא כי לשיטת המשיבים נפתח החשבון בחודש אפריל 1992, שעה שסוגית חיוב חשבונות בנק בריבית לפי 360 ימים בשנה, פסה מן העולם שנה לפני כן. הטענה השנייה היא כי ממילא משנת 1991 ועד 2005 (מועד הגשת התביעה) חלפו למעלה מ-14 שנים ומכאן שהעילה התיישנה.

המשיבים לא השיבו לטענות הבנק בעניין זה.

לטעמי, אין כל בסיס לתובענה בעניין זה. המשיבים מודים בכתב התביעה כי חשבון המשיבה 1 נפתח ב-2.4.92. ברם, עוד ביום 1.4.91 חדלו הבנקים לגבות ריביות על בסיס שנה מקוצרת. כיצד זאת יישמעו המשיבים בטענה שנגבו מהם חיובי יתר של ריבית על בסיס שנה מקוצרת, עת לא נוהל עבורם כל חשבון אצל הבנק המבקש בתקופה שעד 31.3.91 (הוא מועד הפסקת החישוב בדרך האמורה)? התביעה בעניין זה אין לה כל בסיס ונוח לה שלא הועלתה משהועלתה.

(ב)       ההבטחה הנוגעת למתן ערך לשיקים דחויים